יש חלומות שהעלילה שלהם מתפזרת כמעט מיד עם היקיצה, אבל משהו מהם נשאר. תחושה של בית שלא ראינו מעולם. געגוע לאדם שהופיע לרגע. דלת שלא הצלחנו לפתוח. קשה לספר מה בדיוק קרה שם, ובכל זאת אנחנו יודעים שהתרחש משהו שנגע בנו.
בחלום, הנפש מרשה לעצמה לחבר דברים שבשעות היום נשמרים בנפרד. מקום מהילדות ודמות מההווה יכולים להופיע באותו חדר. מי שכבר איננו יכול לדבר. הזמן נע בחופשיות, והרגש מקבל תמונה שאפשר כמעט לגעת בה.
איך חוויה מקבלת צורה
הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון התעניין בחלימה כדרך לעבד חוויה רגשית. בתפיסתו, העבודה הזאת ממשיכה גם בערות: רשמים ותחושות מקבלים בהדרגה צורה שאפשר לחשוב עליה. זו דרך לחשוב על הפער בין ״משהו עובר עליי״ לבין היכולת לומר מה אני מרגישה, ולחבר אותו למה שקורה בחיי.
אפשר לראות זיקה בין הרעיון הזה לבין העבודה בפסיכודרמה. תחושה לא ברורה יכולה לקבל דימוי, קול או מקום בחדר. למשל, הביטוי ״אני עומדת על הסף״ יכול להפוך לסצנה: יש סף, יש צד שכבר מוכר, ויש מקום שעוד קשה לראות. הדימוי מאפשר לשהות בחוויה גם לפני שיש לה הסבר מסודר.
לפגוש את מה שלא קרה
הבמה יכולה להכיל גם שיחה שמעולם לא התקיימה. אפשר לתת מקום למילים שלא נאמרו, למפגש שאנחנו מתגעגעים אליו, או לדמות עתידית של עצמנו שעוד קשה לנו לדמיין. בפסיכודרמה, האפשרות לחרוג ממה שקרה בפועל קשורה למושג ״מציאות עודפת״.
אנחנו יודעים שהמפגש מדומיין. דווקא ההסכמה להיכנס אליו לרגע עשויה לאפשר לרגש ממשי להתעורר. כמו כשסיפור נוגע בנו: הידיעה שהוא מסופר והחוויה שהוא מעורר יכולות להתקיים יחד, בלי שאחת תבטל את האחרת.
בתוך הדמיון אפשר לתת מקום גם למשפט שהמציאות לא אפשרה לומר.
לחזור מהדמיון אל החיים
בגישה של מורנו, מייסד הפסיכודרמה, אפשר לשוב אל חלום דרך פעולה. להיכנס לנקודת מבטה של דמות, לפגוש את מה שמופיע בסצנה, ולבדוק גם אפשרות להמשך אחר. אין כאן הבטחה לשנות את העבר, או חובה למצוא סוף נעים. יש הזדמנות להרגיש איך אנחנו נמצאים מולו עכשיו.
החזרה מן הסצנה היא חלק מהמפגש. יוצאים מהתפקיד, מתבוננים במה שהיה ומחפשים מילים למה שהתעורר. בקבוצה, גם ההקשבה למה שהחוויה נגעה בו אצל אחרים יכולה להוסיף רובד. החלום הפרטי פוגש אנשים ממשיים בחדר.
החיבור בין חלימה לפסיכודרמה הוא דרך לחשוב על החוויה, ולא הסבר יחיד למה שמתרחש בה. יש בו הצעה עדינה: לתת לנפש קצת זמן ליצור תמונה לפני שמבקשים ממנה מסקנה. לפעמים, מתוך התמונה, מתברר מה אנחנו מבקשים להביא אל חיי היום־יום.