״אני רוצה שינוי״, אנחנו אומרים, וכמעט מיד עולה קול נוסף: עכשיו? ומה אם זה לא יעבוד? לפעמים יש גם עייפות מכל הדיון הזה ורצון שמישהו פשוט יחליט. מבחוץ נראית החלטה אחת. מבפנים מתנהלת שיחה שלמה.

אנחנו רגילים לדבר על עצמנו בגוף יחיד, כאילו יש בתוכנו עמדה מסודרת שמחכה שנסכים להקשיב לה. אבל בחוויה היומיומית שלנו יכולות להתקיים יחד כמיהה לקרבה ורתיעה ממנה, תקווה וגם כעס על עצם הצורך לקוות. הסתירה הזאת יכולה להיות מעייפת, ולפעמים גם לעורר בושה: למה אני לא מצליחה לדעת מה אני רוצה?

לשמוע כל קול בנפרד

בפסיכודרמה אפשר להעניק לכל אחד מהקולות תפקיד ומקום בחדר. התקווה יכולה לעמוד קרוב. הזהירות אולי מבקשת להישאר ליד הדלת. קול ביקורתי עשוי להישמע חזק כל כך, שקשה לשמוע את מה שנאמר לידו.

בתיאור כזה, כל קול מקבל רגע לדבר בפני עצמו. כשמגלמים אותו אפשר לשאול: ממה הוא חושש? על מה הוא שומר? מה קורה לגוף כשהוא מדבר? גם ההבחנה בין המילים חשובה. ״את לא מסוגלת״ מרגיש אחרת מ״אני מפחדת שתיפגעי״, אף שלפעמים הפחד הוא שמדבר דרך הביקורת.

התיאטרון הפנימי שלנו

בתפיסתו של יונג, דמויות בחלום עשויות לבטא גם היבטים של החולם עצמו. יש ברעיון הזה הזמנה מעניינת: להתבונן בדמות שמרגיזה או מפחידה אותנו ולתהות איזה חלק מהחוויה שלנו קיבל בה צורה. אין לכל דמות פירוש קבוע. המשמעות תלויה באדם, בזמן ובמה שמתעורר במפגש איתה.

על הבמה הפסיכודרמטית אפשר לחקור כך גם קולות של חיי הערות. כשנותנים לכעס לעמוד מולנו, אפשר לרגע לפגוש אותו כחלק מאיתנו שיש לו משהו לומר. אולי הוא נושא מחאה שלא מצאה מילים. אולי לצדו מופיעה בקשה פשוטה שמזמן לא נשמעה.

אפשר לרצות שני דברים סותרים, ולהקשיב ברצינות לשניהם.

לשנות את היחסים בין הקולות

אחרי שפוגשים כל קול, אפשר לבדוק איך הם נמצאים יחד. מי קוטע את מי? מי עומד רחוק? האם יש קול שכמעט לא הורשה לדבר? שינוי קטן במיקום עשוי לעזור לחוש משהו שקשה להסביר: איך זה כשהפחד נמצא ליד הרצון, ומה קורה כשהוא עומד ממש מולו וחוסם את המבט.

המטרה אינה להגיע למקהלה הרמונית בכל מחיר. יש קונפליקטים שנשארים איתנו, והחלטות שעדיין מכאיבות. האפשרות המעניינת היא להכיר טוב יותר את המשתתפים בשיחה הפנימית, כך שהקול החזק ביותר לא יהיה תמיד היחיד שמכריע.

אחרי ההתנסות חוזרים למילים. אפשר לנסח בזהירות: אני רוצה להתקרב, ואני גם פוחדת. המשפט הזה נותן מקום למורכבות שכבר הייתה שם. לפעמים הוא מאפשר לחשוב על צעד קטן שמתחשב בשני הקולות, בלי לחכות שאחד מהם ייעלם.